החלטה בתיק עע"ם 4701/12 - א'

           בפניי בקשה לסילוק הערעור שבכותרת על הסף.

1.        הערעור שבכותרת נסוב על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז (כב' השופטת נ' אוהד) מיום 20.5.2012 בעתירה שהגישה המערערת לעניין חיובי ארנונה שהטילה עליה המשיבה לשנת 2012. לטענת המערערת לא היה מקום לחייבה בגין השטחים נשוא המחלוקת שכן אלו מהווים "רחוב" ואינם "נכס". בהחלטתו ציין בית המשפט כי במקביל להליך שבפניו הגישה המערערת השגה למנהל הארנונה, אשר טרם נדונה, וקבע כי לצורך הכרעה בשאלה האם השטחים נשוא ההליך הם בבחינת "נכס" או "רחוב" נדרש בירור עובדתי אשר אין לו את הכלים להכריע בו, וזאת בשונה ממנהל הארנונה, והוסיף וקבע כי "למנהל הארנונה סמכות לדון בשאל[ה] שבמחלוקת". מטעמים אלו הורה בית המשפט כי "השאלה האם מדובר בשטחים העונים להגדרת 'רחוב' או 'נכס' תידון לפני מנהל הארנונה, ולפני ועדת הערר, אם תחליט ה[מערערת] לערר על החלטתו", ועוד קבע כי "יתר טענות ה[מערערת] בעתירה יתבררו לאחר קביעת התשתית העובדתית אצל מנהל הארנונה וועדת הערר (אם יגיעו העניינים לידי כך), באופן שאינו שנוי במחלוקת וניתן יהיה לבחון את החלטת הרשות המינהלית על בסיס תשתית זו".

           בערעור שהגישה המערערת על ההחלטה ביום 14.6.2012 נטען על ידה, בין היתר, כי בשונה מקביעת בית המשפט קמא, הסמכות העניינית לדון בשאלת סיווג השטחים אינה נתונה למנהל הארנונה או לוועדת הערר שכן המחלוקת אינה נוגעת אך לעניינים טכניים ועובדתיים אלא מדובר בתקיפה ישירה של הודעות החיוב שהוצאו לה.

2.        בבקשה שבפניי עותרת כאמור המשיבה לסילוק הערעור על הסף. לטענתה החלטת בית המשפט קמא נשוא הערעור היא בגדר "החלטה אחרת" והיא מדגישה כי בית המשפט לא דן במחלוקת בין הצדדים לגופה וכי הדיון בעתירה יימשך לאחר שתינתן הכרעת מנהל הארנונה וועדת הערר. לטענת המשיבה, משלא ניתן פסק דין המסיים את ההליך לא היה בידי המערערת להגיש ערעור בזכות על ההחלטה, והיא מוסיפה כי מסקנה זו עולה גם מהוראת סעיף 12(ב)(3א) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), על פיה, כך לטענתה, כל החלטה בעניין סמכות עניינית הינה בבחינת "החלטה אחרת". לטענת המשיבה משהמערערת לא ביקשה רשות להגשת ההליך יש להורות על סילוקו על הסף.

           מנגד טוענת המערערת כי החלטת בית המשפט קמא היא בבחינת פסק דין שהערעור עליו בזכות. לטענתה למנהל הארנונה ולוועדת הערר אין כל סמכות לדון בטענותיה, ומשהעביר בית המשפט קמא את הדיון בשאלה שבמחלוקת לידיהם וקבע כי לא ידון בה בעצמו - וזאת בשונה מטענה נוספת שהעלתה בדבר שינוי סיווג בניגוד לדין אשר נותרה תלויה ועומדת בפניו - הרי שהחלטתו בסוגיה זו מהווה פסק דין.

3.        האם יש לסווג את החלטת בית המשפט קמא כ"פסק דין" עליו נתונה זכות ערעור או שמא כ"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור?

           ראשית יש לדחות את טענת המשיבה לפיה על פי הוראת סעיף 12(ב)(3א) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים כל החלטה שעניינה "סמכות עניינית" מהווה "החלטה אחרת". הוראת סעיף 12(ב) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובעת רשימה סגורה של "החלטות אחרות" שרק בעניינן ניתן להגיש הליך ערעורי לבית משפט זה (ראו בג"ץ 8628/06 א' מ' נ' הרכב כבוד השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פסקה ד' (15.11.2006)), אך אין בה כדי להפוך החלטה שהיא "פסק דין" ל"החלטה אחרת", ועל הסיווג להיעשות בהתאם למבחנים המקובלים בהקשר זה (ולעניין הוראת סעיף 12(ב)(א3) לחוק ראו: בר"ם 9313/06 עיד נ' שר הפנים (7.1.2007 (להלן: עניין עיד)); עע"מ 3747/09 פלוטקה נ' אחוזת החוף בע"מ, פסקה 5 (27.5.2009)).

           כידוע סיווג החלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" אינו נגזר מכותרת ההחלטה אלא ממהותה (ראו עניין עיד). המבחן המקובל לעניין זה הוא האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים: "מקום בו בית המשפט סיים בהחלטתו את הדיון בעניין הכולל העומד לפניו, הרי שמדובר בפסק דין. בכל מקרה אחר המדובר הוא בהחלטה אשר ערעור עליה הוא ברשות בלבד" (ראו ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז (1) 152, 157 (1993)). אכן, לעיתים ניתן "פסק דין חלקי" שהינו "החלטה המסיימת את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין או לגבי חלק מהסעדים שהתבקשו בתובענה" (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי, 107 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)), ונפסק בהקשר זה כי:

"סופיות ההחלטה אינה נקבעת על-פי תוכנה אלא היא נקבעת על-פי השאלה אם התיק, או חלק רלוונטי שלו, נסגר או שמא נותר הוא פתוח. מבחן הסופיות הוא אפוא מבחן דיוני-פורמאלי" (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 362 (1997) (להלן: עניין מנדלביט)).

בעניין מנדלביט הוסיף בית המשפט וקבע כי:

"המבחן הראוי לזיהוי 'סופיות' שכזו הוא מבחן הסעד, המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים. ...

כך נבדל פסק-הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד" (שם, 363).

4.        במקרה שבפנינו בית המשפט קבע כי אחת מן השאלות המרכזיות שבמחלוקת - שאלת סיווג השטחים כ"נכס" החייב בארנונה או כ"רחוב" - תידון בפני מנהל הארנונה במסלול של השגה, ובכך דחה את טענת המערערת לפיה הואיל והטענות שהועלו על ידה לגבי סיווג השטחים אינן נמנות עם הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר) הרי שסיווג השטחים כ"רחוב" או כ"נכס" כלל אינו בסמכותו של מנהל הארנונה. כמתואר בית המשפט נמנע מלמחוק את ההליך המתנהל בפניו והותירו תלוי ועומד עד אשר תינתן הכרעתם של מנהל הארנונה וועדת הערר, והוסיף וקבע כי "יתר טענות ה[מערערת] בעתירה יתבררו לאחר קביעת התשתית העובדתית אצל מנהל הארנונה".

           ובמילים אחרות, בית המשפט קבע כי במסגרת הליכי ההשגה המתנהלים בפני מנהל הארנונה ידון הוא גם בפלוגתא שעניינה שאלת סיווג השטחים - שהינה פלוגתא מרכזית בהליך שבפניו - והחליט להשהות את הדיון המתנהל בפניו עד למיצוי הליכי ההשגה והערר, שבסיומם תהא פלוגתה פסוקה בעניין, או אז יוכל להכריע ב"יתר טענות ה[מערערת] בעתירה". כעולה מן ההחלטה סיווג השטחים בידי מנהל הארנונה וועדת הערר אכן ישליך ישירות על השאלה האם חיוב המערערת בארנונה נעשה כדין, ובית המשפט עצמו הוסיף וקבע כי באם ייקבע על ידי מנהל הארנונה שהשטחים מהווים "נכס" הרי ששאלת סיווגו של הנכס תיקבע על ידי מנהל הארנונה עצמו ואין מקומה במסגרת עתירה מינהלית, ולעומת זאת "במידה והשטח יוכר כרחוב, הרי שמדובר בהחלטה בלתי חוקית שצריכה לידון במסגרת עתירה מנהלית ... אין חולק כי אילו עסקינן, לכל הדעות, ב'רחוב', הרי שאז החלטת המשיבה לחייב[ה] בארנונה היתה החלטה בלתי חוקית, שלכאורה, מקומה להתברר כאן" (פסקאות 3(א) ו-4 להחלטה). כלומר, לתוצאות הליכי ההשגה והערר תהא השפעה מהותית על הכרעת בית המשפט קמא בדבר מתן הסעד המבוקש, וכן קשה להתעלם מן העובדה שהליכי ההשגה והערר עשויים להתנהל זמן לא מבוטל.

           ואולם, משבית המשפט הותיר בידיו את מתן הסעד המבוקש: ביטול החיוב בארנונה, סבורני כי על פי המבחן הדיוני-פורמאלי לבחינת סופיות ההחלטה ועל פי "מבחן הסעד" הבוחן "האם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו" (רע"א 9711/07 שרעבי נ' עזריאל, מושב עובדים של הפועמ"ז בע"מ, פסקה 19 (15.4.2008)), יש לקבוע כי החלטת בית המשפט קמא היא בבחינת "החלטה אחרת" (וראו והשוו: ע"א 309/62 מולוטוק-שטיגליץ נ' שטיגליץ, פ"ד יז(1) 123, 130 (1963); בר"ם 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, פסקה 2(ד) (31.12.2009); בן-נון וחבקין, 121-122).

           נוכח מסקנה זו אין מנוס מלהוסיף ולקבוע כי המערערת לא היתה זכאית להגיש ערעור בזכות על ההחלטה (וככל שעניינה של ההחלטה נמנה עם סוגי ההחלטות הקבועות בסעיף 12(ב) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, ואיני מביעה כל עמדה בשאלה זו, היה עליה להגיש בקשה למתן רשות ערעור עליה).

5.        סיכומם של דברים - הבקשה למחיקת הערעור על הסף מתקבלת. ממילא, מועד הדיון שנקבע בערעור מבוטל, וכן מתייתר הצורך לדון בבקשת המערערת לדחיית מועד הגשת הסיכומים.

           בנסיבות העניין, ובין היתר מחמת השיהוי בהגשת הבקשה לסילוק הערעור על הסף, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

           המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.